ארבע אחרי הצהריים – סיפורי קיבוץ

ארבע אחרי הצהריים השעה שבה, בימים עברו, הגיעו ילדי הקיבוץ לביקור בית ההורים. כמה שעות של משפחתיות, הפוגה בתוך יום ארוך של שהות בבית ילדים. מקום בו ניסו לייצר דור חדש, מנותק מהדורות הקודמים. ניסו לקטוע את השרשרת של ההעברה הבין דורית. ניסו ולא הצליחו.

לאחרונה קראתי את הספר 'ארבע אחרי הצהריים' שכתבה נועה זית. הספר זיכה אותה בפרס ספיר לספר ביכורים לשנת 2009. זהו סיפור על ילדות והתבגרות בקיבוץ, על עזיבה לעיר ועל חזרה לקיבוץ לגדל ילדה. נולדתי וגדלתי בקיבוץ. עזבתי לעיר ולא חזרתי. בעיני הספר כתוב ברגישות, בחמלה, בתבונה, במבט אוהב, מעמיק ולא מתייפייף. גיבורת הסיפור נולדה 20 שנה לפני שאני נולדתי. היא גדלה גם באזור אחר בארץ ועדיין רב הדמיון על השוני. יש משהו מהותי משותף בילדות ובנעורים שלה ושלי, בהתמודדות עם העזיבה והמעבר לחיי עיר. התחושות דומות. הרבה חוויות יפות של ילדות משוחררת וקרובה לטבע שמלוות בחסך גדול. מדהים איך החוויות שונות ודומות במהות, בתחושות, ברגש שהן מעלות בי.

נהר הירדן
קשה להסביר איך זה לגדול כחלק מחבורה של ילדים ופחות כחלק ממשפחה. לגדול בבית ילדים ולא בבית של ההורים. מעבר לכאב בגלל הריחוק הפיזי מההורים, ישנה חוסר פרטיות בסיסית, מובנית. זה נבע, לדעתי, מאידיאולוגיה שבה הפרט הוא חלק מקבוצה, הדגש היה על הקבוצה. אין לפרטים פרטיות, יש מעט מאד חפצים אישיים שמאפשרים ביטוי אישי, בידול, נפרדות.

אנפה

מתוך הספר: "את יודעת, נורית, שאצלנו אין בגדים פרטיים, היא אמרה…תצטרכי לתת את הסוודר שלך לכיתה שכולם ילבשו. אני לא רוצה, אמרתי. אז תשימי אותו בארון ואל תלבשי אותו."

היתה לי כותונת לילה יפה ונעימה שקבלתי במתנה מקרובי משפחה, כנראה לכבוד יום הולדתי, אני כבר לא זוכרת. היא היתה דקה, קצת שקופה, ירקרקה עם ציורי ציפורים ופרחים. אהבתי ללבוש אותה למרות שילדי הקבוצה צחקו עלי.

השקדיה פורחת
בארון בבית הילדים היו 'בגדי הבוקר' שהיו משותפים לכולם או שפשוט לכולנו היו אותם בגדים. לעומתם, 'בגדי הערב' ובמיוחד 'בגדי ערב שישי' היו אישיים ואפשרו בחירה מתוך מגוון מצומצם של פריטים, אפשרו קצת ביטוי עצמי. כשבגרתי וכבר לא גרתי בקיבוץ היה לי קושי עצום להתרגל ללבוש 'בגדי שישי' בסתם ערב של יום חול או 'בגדי ערב' בבוקר. החלוקה הזאת היתה כל כך מוטבעת בי, מושרשת, מסודרת ומסדרת.

אני זוכרת שבקיבוץ בו גדלתי נהגו האמהות הטריות לתפור לילדיהן הפעוטים שטיחון לשים ליד המיטה. כל היצירתיות והביטוי האישי הושקעו בשטיחונים האלה. את שלי אני לא זוכרת, אני כן זוכרת את השטיחונים שאמא שלי הכינה לאחיי: 'תירס חם', 'בייגלה', 'הולי הובי'. הם הוכנו בעבודת טלאים וברקמה והמון אהבה הושקעה בהם. בגיל בוגר יותר גרנו 3-4 ילדים בחדר וליד כל מיטה היתה כוננית קטנה שבה נאגרו האוצרות הפרטיים שלנו. אי של פרטיות בתוך שטח ציבורי עצום.

בספר בהקשר של פרטיות היא כותבת כך:

"היה כיף להיות במיטה. היתה לה מסגרת מברזל ויכולתי להיות באמצע או בצד או למעלה ואף אחד לא אמר לי זוזי קצת. אז התכסיתי בשמיכה כמו אוהל. היה אור אדמדם כתום מתחת לשמיכה ולא היה שם אף ילד ולא ההורים ולא החברים ולא אלה ולא מרים ולא הקיבוץ ולא האסיפה ולא הוועדות ולא סידור עבודה ולא המחצבה ולא התור בחדר האוכל, שבגללו ההורים שלי באו אחרונים."

ילדה שוכבת בעשב
עוד התייחסות בספר לפרט לעומת הקבוצה, לבידול, נפרדות, ביטוי אישי, מגיעה מבחוץ במבט של בחור צעיר שהגיע מארה"ב להתנדב ולעבוד בקיבוץ:

"קנת התכונן לחזור לארה"ב, הוא לא רצה להישאר יותר והקיבוץ כבר הכניס אותו למונוטוניות. הוא אמר שכולם פה חיים כמו הפרות, קמים בבוקר הולכים לעבוד הולכים לארוחת בוקר, חוזרים לעבודה הולכים לארוחת צהריים, חוזרים לעבודה, הולכים לנוח. הולכים לארוחת ערב, הולכים לישון. הוא אמר שכולם נראים אותו דבר מבחוץ ומבפנים כמו הדפס שדוהה בכביסה והדוגמאות שלו מיטשטשות, וכל פעם שדוגמה אחת מתחזקת קצת זורקים אותו שוב לכביסה."

גידולי שדה

חלק מחוסר הפרטיות נובע מהתחושה שמכירים אותי מרגע שנולדתי. אני אהבתי את התחושה הזאת. הרגשתי שלאנשים אכפת ממני. עד היום אני מרגישה את זה כשאני מסתובבת בשבילים של הקיבוץ. אני מרגישה שחברי הקיבוץ, שמכירים אותי מילדותי, באמת מתעניינים ורוצים לדעת מה שלומי ומה אני עושה. העניין הזה שמכירים אותי מרגע שנולדתי יכול להיות ברכה ויכול להיות קללה. ישנה נטיה טבעית לקטלג, להדביק תוויות. אני זכיתי להרגיש אהובה, אהודה ומוערכת. עם זאת, אני יכולה להתחבר לתחושה של הסופרת שלילדי הקיבוץ היה קשה לגדול ולצמוח מתוך הדעות שנדבקו אליהם עוד מתקופת הינקות. לחלקם היה קשה להשתנות, ליצור לעצמם משהו חדש.

כך הסופרת כתבה על התחושות האלה בהקשר של המעבר שלה לעיר:

"לא היה לי אכפת איפה אגור וגם לא היה לי מושג מה אני רוצה להיות. רציתי רק להפריד את עצמי מכל הדייסה הדביקה הזאת של הקיבוץ – המטפלות מבית התינוקות ומהגן והמורים והמחנכים והילדים של הכיתה וההורים של הילדים של הכיתה וחברי הקיבוץ, שלכולם היו דעות עלי מהיום שנולדתי ואפילו מלפני כן וכולם חשבו שהם מכירים אותי, וככה גדלתי עם ערימות ותלי ענק של דעות עצלניות של קיבוץ שלם שרבצו עלי ונדבקו סביבי כמו בטון סמיך שמתערבל ללא הפסקה, ולא היה לי סיכוי לצאת מזה בחיים. רציתי להפריד את עצמי מהעיסה הזאת ולהיות אני נטו, "הדבר כשלעצמו", כמו אצל קאנט."

יש בי אוקינוס של זכרונות. חלקם גלויים ורובם עדיין חבויים במעמקים. לפעמים עולים וצפים זכרונות נעימים ולפעמים כאלה שפחות. כל מי שאני כיום מתבסס על הילדות שלי. נכון, עזבתי בלי שום רצון לחזור. עדיין, יש לי פינה חמה בלב למקום בו נולדתי וגדלתי ולאנשים שליוו אותי. נופי ילדותי החיצוניים והפנימיים, מראות הטבע והנוף האנושי, עיצבו אותי.

שדות בעמק

שיר מאת אֵוָה קִילפִּי (מתוך הספר "הפרפר חוצה את הכביש"' תרגום: רמי סערי)

כְּשֶׁהֱיִיתֶם בְּגִיל הָעֶשְֹרֵה
דִּבְּרוּ עַל חִנּוּךְ חָפְשִׁי.
זֶה הָיָה הָאִידֵאָל. (סָמֶרְהִיל)
אָמְרוּ: הַהוֹרִים בְּיָמֵינוּ אֵינָם יְכוֹלִים
לָתֵת לְיַלְדֵיהֶם מְאוּמָה
כִּי הַיְלָדִים עֲתִידִים לִחְיוֹת
בְּעוֹלָם שׁוֹנֶה לְגַמְרֵי. (מַרְגָרֶט מִיד)
אָמְרוּ: לֹא אִמָּא חֲשׁוּבָה
אֶלָּא שֶׁלַּיֶּלֶד יִהְיוּ כַּמָּה
קִשְׁרֵי אֱנוֹשׁ בְּטוּחִים. (הַפֶמִינִיסְטִיּוֹת שֶׁל סְקַנְדִינַבְיָה)

לֹא הָיִיתִי אֲדִישָׁה.
נִסִּיתִי רַק לְחַנֵּךְ אֶתְכֶם
בְּהֶתְאֵם לַתְּפִישֹוֹת הַמִּתְקַדְּמוֹת בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם.
סִלְחוּ לִי, יְלָדַי.

אני מקדישה את הפוסט הזה להורים שלי שגידלו אותי בדרך הכי טובה שיכלו.

אתם מוזמנים לקרוא עוד פוסטים בהם אני מספרת על חוויות הילדות שלי בקיבוץ: חדוות הכתיבה או מחשבה יוצרת מציאות וגם נוף ילדותי. פוסט נוסף שעשוי לעניין אתכם הוא: החופש שלי.

אני שמחה שהצטרפתם אלי למסע הספרותי אישי הזה, אשמח לשמוע איפה פוגשות אתכם החוויות שלי. אם תרצו להצטרף אלי לעוד מסעות השאירו את כתובת המייל שלכם בתיבה למטה
כך תכנסו לרשימת התפוצה שלי. אשלח לכם גלויה למייל ובה איידע אתכם על כל פוסט חדש שאפרסם (רק זה לא יותר).

תגובות פייסבוק

2017-11-16T18:02:05+00:00 יום חמישי, 17 אוגוסט 2017|אין תגובות

השאירו תגובה