חדוות הכתיבה או מחשבה יוצרת מציאות

בבית הספר בו למדתי היתה מורה אחת שהצליחה לגעת בי בדרך שונה משאר המורים. כולם אמרו שיש לי פוטנציאל וחבל שאני לא משתתפת יותר, היא הצליחה לגרום לי למצות את הפוטנציאל שלי. כתלמידה תמיד כתבתי תשובות קצרות. אהבתי לכתוב באופן תמציתי ומדויק ולא 'למרוח' את התשובה. זו היתה בעיה בתחומים ההומניים בהם התשובות דרשו יותר 'בשר'. המורה ההיא היתה המורה שלי להבעה בכיתה י"א. אמנם, היא נהגה להשתמש בתרגילים יבשים שלפעמים הרגשתי שמצמקים לי את המוח אבל, כשהגענו לכתיבת חיבורים היא הצליחה לגרום לי להיפתח, לגרום לכתיבה שלי לזרום. רק בשיעורים שלה נפתח מעין הכתיבה שלי, הרגשתי מחוברת, הרעיונות מילאו את ראשי והדפים התמלאו במילים. אין לי מושג מה היה הקסם שלה. היא כנראה באמת ובתמים האמינה בי וביכולתי ואני האמנתי לה והרגשתי שאני יכולה.

שדה חרציות פורחות

קולנוע בקיבוץ

זכור לי במיוחד חיבור אחד שהיינו צריכים לכתוב על סרט שראינו. בקיבוץ, בימי ילדותי ונעורי, היה אולם מופעים קטן שבו הקרינו כל ערב שישי סרט למבוגרים ובכל שבת אחר הצהרים סרט לילדים. כמה חיכינו וקיווינו שיאפשרו לנו כבר להיכנס לצפות בסרטי המבוגרים. לעבור מעולם הילדים לעולם המבוגרים. סרטי המבוגרים עוררו בנו סקרנות ועניין. זכורות לי הרפתקאות רבות שקשורות לסרטים בערבי שישי, אבל זה שייך לסיפור אחר.

הסרטים הגיעו מגולגלים על גלגלים גדולים. המקרין היה צריך לחבר את הגלגלים למכונת ההקרנה ובאמצע הסרט להחליף גלגל. לפעמים, במיוחד אם הסרט כבר עבר בקיבוצים רבים והיה שחוק, הסרט היה נקרע באמצע. במקרים כאלה המקרין הדביק את הסרט עם סלוטייפ וההקרנה נמשכה. כך ראיתי סרטים רבים באותם ימים, חלקם טובים וחלקם פחות. אני זוכרת במיוחד את 'גריז'. יצאנו ממנו עם גוף מלא במוזיקה וקצב, גוף שחייב לרקוד. כך ראיתי סרטי מתח, מערבונים, קומדיות ודרמות, סרטים עם שחקנים שמבטם השאיר אותי מאוהבת לרגע, סרטים שהוקרנו כל ערב שישי.

עציץ רקפות

פיגמליון

הסרט עליו בחרתי לכתוב את החיבור בהבעה, סרט שנגע בי וריגש אותי, הוא 'לחנך את ריטה'. הסרט הוא גירסה הוליוודית למחזה פיגמליון מאת ג'ורג' ברנרד שו. גיבור המחזה הוא פרופ' הנרי היגינס, איש מדע וחוקר שפרסם ספר ובו שיטה בלשנית חדשנית שהמציא. היגינס מתערב עם חברו, גם הוא בלשן נודע, קולונל פיקרינג, שיצליח להפוך את אלייזה דוליטל, מוכרת פרחים פשוטה ועניה בעלת שפה המונית, ל"ליידי" – גברת בעלת הגייה נכונה וגינונים חברתיים מושלמים. אמנם, דרכו לא קלה ועמוסת מכשולים, אך בסופה מנצח היגינס בהתערבות. היגינס מחולל נס. בכוח אמונתו הוא הופך מוכרת פרחים דלפונה ממעמד חברתי נמוך לאשת אצולה. אמונתו בה גורמת לה להאמין בעצמה. מחזה זה היווה גם השראה למחזאי אלן ג'יי לרנר שהתבסס עליו כשכתב את המחזמר 'גברתי הנאווה' (ויקיפדיה).

מחשבה יוצרת מציאות

לרעיון שציפיותיו של אדם עשויות להשפיע על התנהגות הזולת, יש שורשים עוד בתרבות היוונית. במיתולוגיה היוונית מסופר על פַּסָּל בשם פיגמליון, שיצר משנהב דמות של האישה האידיאלית וקרא לה גלתיאה. הדמות נראתה כאילו היא חיה ונושמת והוא התייחס אליה כאל נסיכה. פיגמליון התאהב בה וביקש מאפרודיטה, אלת האהבה והיופי, שהדמות תהפוך לאישה. על פי האגדה היו אמונתו ואהבתו כלפי גליתאה חזקים כל-כך עד שאפרודיטה נענתה לבקשתו. פיגמליון נשק לדמות שפיסל והיא התעוררה לחיים.

תורמוס כחול

אפקט פיגמליון

חלפו כמה וכמה שנים מאז שהייתי תלמידת בית ספר. זכרתי את שם הסרט ואת העלילה בקווים כלליים ולכן, נעזרתי באינטרנט לרענן את זכרוני. נדהמתי לגלות שהמחזה בעצם מדבר על מה שקרה לי עם המורה להבעה. גיליתי שיש לזה אפילו שם – 'אפקט פיגמליון'. 'אפקט פיגמליון' (Pygmalion effect) הוא שמה של תופעה פסיכולוגית חיובית המדברת על כך שאם מורה מצפה מתלמידיו להצליח, מאמין שיצליחו, ומחזק אותם, זה יגביר את המוטיבציה שלהם, ישפר את הישגיהם באופן משמעותי ויביא להתקדמות של ממש בלימודיהם. האפקט הוא בעצם נבואה שמגשימה את עצמה, אשר גורמת לתלמידים לגלות בעצמם כוחות שלא שערו שקיימים בהם (מכאן).

"אפקט פיגמליון" הוכח בניסוי מפורסם שביצעו החוקרים רוזנטל וג'יקובסון. בניסוי הם בחרו באופן אקראי מספר תלמידים בכיתה. הם העבירו למורים מידע על כך שתלמידים אלו הם בעלי פוטנציאל לימודי גבוה והם צפויים להתקדם. החוקרים הראו שחל שיפור משמעותי בהישגי התלמידים הללו.

פריחת אלה ארצישראלית

זרעים של אמונה

כתיבה ליוותה אותי לאורך חיי בתקופות שונות אבל רק לאחרונה אפשרתי לעצמי להתבטא באופן פומבי. הזרע שטמנה בי אותה מורה, זרע קטן ועדין של אמונה ביכולת הכתיבה שלי, נבט. עם הזמן הנבט צומח, גדל ומתחזק. ככל שאני כותבת יותר האמונה שלי גדלה, הביטחון מתעצם והכתיבה שופעת וזורמת. אני מאחלת לכולנו שנטמון באחרים זרעים של אמונה ושננביט ונטפח את זרעי האמונה שלנו בעצמנו. אני מקווה שנזכור כמה כוח יש למילים שלנו. כוח שיכול לפעול לשני הכיוונים לקדם, להצמיח ולחזק או לעצור לעכב ולהחליש. אני מקווה שנשתמש במילים שלנו בתבונה, נעצים את הסובבים אותנו ונזכור תמיד ש'מחשבה יוצרת מציאות' ו'מילים בוראות עולם'.

פריחת נץ החלב

ממעמקים קראתיך יא / אגי משעול

מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יָא
טִפֵּשׁ אֶחָד שֶׁתִּרְאֶה
כַּמָּה אֲנִי פְלֶגְמָטִית פֹּה מֵרֹב
אֶמֶרַלְד רִיזְלִינְג וְאֵיךְ
כָּל רֶגַע
נִקְרָשׁ כָּאן רֶגַע
בִּלְעָדֵינוּ
מִתַּחַת לִירֵחַ מַנְגוֹ
כְּשֶלְּטָאָה יוֹגִית כְּחֻלָּה
בּוֹרֵאת לְעַצְמָהּ
מִכֹּחַ הַכָּרָתָהּ
זָנָב חָדָשׁ שֶׁאָרְכּוֹ
כְּאֹרֶךְ הַלַּיְלָה

 

עוד סיפורים על ילדותי בקיבוץ תמצאו ב: 'נוף ילדותי' ו- 'ארבע אחר הצהריים'. על התחלת הכתיבה שלי תקראו ב: 'פרידה'.

כדי שתשארו מעודכנים ותוכלו להמשיך לטייל איתי בארץ ובחו"ל, בהווה ובעבר, על הקרקע ובעננים, אני מזמינה אתכם להצטרף לרשימת התפוצה שלי. אשלח לכם גלויה למייל ובה איידע אתכם על כל פוסט חדש שאפרסם (רק זה לא יותר). תודה שהתלוותם אלי, זה משמח אותי מאד.

תגובות פייסבוק

2017-11-10T07:04:03+00:00 יום שישי, 10 נובמבר 2017|4 תגובות

4 תגובות

  1. מיכל מנור 10 בנובמבר 2017 ב 11:07 - Reply

    יפעת, כמה נעים לקרוא מזכרונות הילדות שלך בלווית פרחי הבר…אהבתי מאד את הסיפא של הפסוט. צודקת.

    • יפעת פיירמן 10 בנובמבר 2017 ב 22:10 - Reply

      תודה מיכל. אני שמחה שהמילים שלי מהנות ונוגעות.

  2. רותי 11 בנובמבר 2017 ב 21:16 - Reply

    ,תודה על ה שיתוף שלך בטיולים ובחוויות שאת עוברת בהן. שמחה "לטייל" איתך.

    • יפעת 11 בנובמבר 2017 ב 21:34 - Reply

      רותי, התגובה שלך משמחת אותי ומעודדת אותי להמשיך ולשתף. תודה!

השאירו תגובה