לקרוא את הנערה מהדואר ב…

אני יושבת על הכורסא הנוחה בחדר במלון וקוראת את הספר "הנערה מהדואר" שכתב סטפן צוויג. הספר מושך אותי בחבלי קסם, התיאורים מכשפים, היכולת של הסופר לתאר את הדמויות שלו בדרך כל כך נוגעת, את צפונות ליבם, את תשוקותיהם הכמוסות, את ההתנהגות האנושית על שלל גווניה. אני נסחפת לתוך העלילה, התיאורים כל כך חיים, עצמת הטבע, העיירות והערים הנוצצות כלפי חוץ ומסתירות רבדים עמוקים בפנים. הספר מתקדם לאט, טוב הוא נכתב לפני למעלה מ-70 שנה, הכל היה אז איטי יותר. האיטיות מהנה, אני יודעת שהיא גם יכולה להיות מענה למי שאצה לו הדרך, אבל אני בחופשה, יש לי שפע של פנאי לקרוא לאט ובנחת.

מבט מהטילת לכיוון הים

נקפוץ כמה חודשים אחורה או איך הכל התחיל –

יש מקומות עבודה שמציעים לעובדיהם נופש משפחתי באתר אקזוטי ויש מקומות שמציעים סופ"ש זוגי בנתניה. עבודתו של בן-זוגי שייכת לקבוצה השניה (בן זוגי: "למה את מתלוננת? את בחרת נתניה. יכולת לבחור גם טבריה". אני:…!?!). ישנה גם קבוצה שלישית, אליה אני משתייכת, שלא זוכה בנופש ממקום העבודה.

 מזרקה בטילת
אנחנו גרים בישוב קטן בצפון, על פסגה של הר. מוקפים נופים יפים, אויר טוב, שקט ושלווה. חופשה ב"צימר בגליל" לא קורצת לי. זה היום-יום שלי. חופשה עירונית היא בדיוק מה שאני זקוקה לו מפעם לפעם כדי להתאוורר ולשנות אוירה. ההצעה לבלות סופ"ש זוגי רגוע ושליו, נטול ילדים ומחויבויות, קסמה לנו, לכן תפסנו אותה בשתי ידים ונסענו לנתניה.


אני מתחברת לתחושה של הגיבורה בתחילת הסיפור:

 "כאן אפשר לרצות ולעשות הכל אבל לא חייבים לרצות ולעשות דבר…אפשר לקום ואפשר לא לקום, אפשר לשוב ולהירדם או סתם לשכב במיטה…אפשר גם לא לחשוב כלל ורק להתפרקד בעצלתיים: הזמן שייך לה, היא אינה שייכת לזמן. היא אינה כבולה לגלגל הטחנה הדוהר של השעות והדקות אלא מחליקה בעיניים עצומות לאורך הזמן כמו בסירה מורמת משוטים." (מתוך הנערה מהדואר עמ' 74, הדגש שלי)

החוף בנתניה מתחיל להתעורר

ראשוני השחיינים נכנסים למים

בשעת בוקר מוקדמת אנחנו צועדים לאורך החוף. הים שליו, רוח קלה נושבת, המגע של החול נעים בכפות הרגליים. לאחר שסיימנו לצעוד, אנחנו נכנסים לים, לשחות. בשעה כזאת רק אנשים מבוגרים נמצאים, רובם במים, עומדים חבורות חבורות ומשוחחים, מעטים שוחים. אני מקנאה. אני כל כך אוהבת את הים. הזמינות שלו למי שחי כאן מעוררת את קנאתי. "אולי כשנזדקן נעבור לגור ליד הים?" אני שואלת/מציעה לבן-זוגי. לדעתו לא נוכל להתרגל לגור בדירה בבניין. בית פרטי ליד הים זה כבר סיפור אחר, לא הסיפור שלנו. אנחנו אוהבים לגור בבית פרטי עם גינה מסביב. האמת, אף פעם לא אהבנו לגור בדירה בבניין בעיר, אבל, הקרבה של הים, הנוחות כל כך קורצת לי. "כל בוקר נלך לים, נשחה, נפגוש חברים, נעמוד במים ונקשקש" אני מוסיפה בניסיון להלהיב את בן-הזוג. 

בהמשך היום…

מזג האוויר מזכיר לי למה אנחנו לא גרים במישור החוף. הלחות של הים לעומת אוויר ההרים. תחרות לא הוגנת. 

המזרקה מזמינה את הילדים להתרענן במימיה

מזרקה מוארת וילדים נהנים בנתניה

לקראת ערב…

החום והלחות פחות מעיקים, אנחנו יוצאים לסיור בסביבה הקרובה, כיכר העצמאות. הכיכר שוקקת פעילות. אנשים, דוכנים, פעילויות לילדים (אפשר להתעדכן באתר העירייה וגם כאן). המזרקה שבכיכר מהווה אטרקציה לילדים. הם מתרוצצים בין עמודי המים ומשתדלים להירטב היטב. על במה באחת מפינות הכיכר מתארגנים לקראת חגיגות יום העצמאות של צרפת. יהיו נאומים בצרפתית של אנשים רמי דרג, תהיה הופעה של להקה צרפתית ועוד. במהלך השהות שלנו בעיר, השפה השלטת היתה צרפתית.
הכיכר מוארת וצבעונית בלילה

להקה צרפתית ובלונים בצבעי דגל צרפת

צרפת מזכירה לי את הרי האלפים. בתחילת הספר, הגיבורה רואה לראשונה בחייה את האלפים.

"דחיפה קטנה ושמשת החלון מורדת מטה בקול צלצול, כדי שתוכל להתקרב אל הפלא, ואוויר רענן, כפורי, חד כזכוכית ובו בזמן מתובל בהבל שלג חריף, מסתער מיד מבעד לשפתיה הפעורות בהפתעה וחודר עד ריאותיה: מעולם לא נשמה כך, נשימה עמוקה וטהורה כל כך." (הנערה מהדואר, עמ' 36)
אני מתחברת לתיאורים ולתחושה. הרי האלפים הם אחד היעדים המועדפים עלי. במיוחד אני מתחברת לאמירה בהמשך:
"לראשונה בחייו חווה אדם הבא במגע עם כוחות כבירים את עוצמתו המטלטלת נפשות של המסע, שבהינף יד יכול לקרוע מעלינו את הקליפה הקשה של ההרגל ולהחזיר שוב את הליבה החשופה, הפורייה, אל היסוד הזורם של השינוי." (שם, עמ' 37)
המסע שלי כרגע הוא פתיחת הבלוג. כוחות פנימיים מטלטלים אותי, מזיזים אותי מאזור הנוחות, מההרגל, לעבר השינוי. אני זורמת במים גועשים עם סלעים בולטים פה ושם, מערבולות וזרמים שמתנגדים. אני מאמינה בזרימה ושינויים, מאמינה בליבה פורייה ויצירתית שזקוקה, לפעמים, לטלטלה משחררת.
 

בסוף הספר אני מתחברת לנושא ה"בחירה".

"פתאום הכל קל. החפצים, שולחן הכתיבה, הכיסא, הדלפק, המאזניים, הטלפון וערימת הניירות שוב אינם מחכים לה כאויבים…כי היא יודעת שהדלת פתוחה, צעד אחד ותהיה חופשיה.   שלווה מופלאה יש בה פתאום, עליזה כשלוות אחו ברדת הערב והצללים. מלאכתה קלה כמשחק." (שם, עמ' 233 הדגש שלי).

אני מאמינה שכאשר מעשה שאנחנו עושים הוא מתוך בחירה או לפחות מתוך תחושת בחירה ההרגשה נפלאה. יש תחושה שלמה, שלמות, השלמה. אותו מעשה אם נעשה מתוך הכרח יהיה קשה שבעתיים ויעורר התנגדות עזה. אני משתדלת להיות במקום השלם של הבחירה. לדעת שכל יום ויום אני בוחרת את מעשיי, את תחושותיי, את הרגש שעולה בי. החיים קלים ויפים יותר במקום הזה. יש שיגידו שאני חייה באשליה, האומנם? אני סבורה שלא. 

פסל של אנשים מנגנים
פסל של אנשים מנגנים

ובחזרה לישראל, נתניה –

האיזור ליד כיכר העצמאות, בו הסתובבנו, יפה ומטופח עם פסלים שמקשטים ומוסיפים נוי וחן. בשולי הכיכר בתי קפה רבים ומסעדות, לכולן שולחנות וכיסאות בחוץ להנאת האורחים. במהלך השיטוט באזור ראינו ציורי קיר יפים, בעיקר ברחובות צדדיים.

ציורי קיר במרכז נתניה

ציורי קיר במרכז נתניה
כשמתרחקים קצת מהמרכז אפשר למצוא מקומות שהזמן עצר בהם מלכת.
 
סנדלר
 
סוף השבוע הסתיים. ביציאה מהעיר אני מנסה לתפוס תמונה אחרונה של ציור קיר ושלום. נתניה היתה יעד מצויין עבורנו למנוחה, רגיעה, לבילוי זוגי נינוח ושליו, בלי תוכניות ובלי "דברים שצריך לעשות". פשוט להיות ולהנות ממה שיש לעיר הנעימה להציע לנו.
 ציור קיר ביציאה מנתניה
אשמח לשמור איתכם על קשר. הכניסו את כתובת המייל שלכם לרשימת התפוצה וקבלו ממני מייל כל פעם שאפרסם פוסט חדש. תודה! 

תגובות פייסבוק

2017-04-28T09:45:07+00:00 יום שבת, 16 יולי 2016|8 תגובות

8 תגובות

  1. מיכל מנור 29 ביולי 2016 ב 17:11 - Reply

    איזה פוסט מקסים!

  2. ifat fajerman 29 ביולי 2016 ב 19:06 - Reply

    תודה רבה מיכל

  3. זיוה רענן 30 ביולי 2016 ב 11:19 - Reply

    יפעת, גם אני קראתי את הנערה מהדואר ואהבתי. את לוקחת אתך את חוויית הקריאה הזאת למחוזות כל כך אחרים שזה מפליא בעיני ומראה עד כמה החוויות שנטמעות עמוק בפנים מתקיימות בכל מקום, אם זה באלפים הקרירים והמרהיבים ואם זה בחופשה בנתניה. אהבתי מאוד את הכתיבה, את ההקשרים ואת האווירה שאת משדרת. לא משנה לאן תלכי ואיפה תטיילי, אני בטוחה שיהיה לי מעניין אתך.

  4. rivka kofler 30 ביולי 2016 ב 11:23 - Reply

    גם אנחנו גילינו מחדש את נתניה רק לפני שנה… פוסט מקסים ואהבתי את החיבור לנערת הדואר!

  5. רחל לבון 30 ביולי 2016 ב 13:02 - Reply

    נהניתי יפת לטייל איתך בנתניה שבה ביקרתי לפני כשנתיים, ולהכנס לנבכי נפשך החפצה בדרך חדשה. מאחלת הצלחה בדרך שתבחרי. כעת נותר לי לקרוא את הספר שהמלצת.

  6. ifat fajerman 30 ביולי 2016 ב 19:59 - Reply

    זיוה יקרה התגובה שלך גרמה לי להתמוגג מנחת. חששתי שהחיבור בין הספר והחופשה לא יובנו לכן אני מאד שמחה שאהבת. אני מאמינה שספרות טובה נוגעת בכל אחד ואחת בדרך ייחודית ולכן כל אחת מאיתנו קראה בדרך שונה את הנערה מהדואר. תודה

  7. ifat fajerman 30 ביולי 2016 ב 20:03 - Reply

    רבקה, איזה כיף לגלות מקומות מפתיעים. באנו בלי ציפיות ושמחנו לגלות שלא היה לנו שום צורך "לברוח" לתל-אביב. נתניה סיפקה את כל צרכינו. שמחה שאהבת את החיבור היו לי קצת לבטים לגביו. תודה רבה

  8. ifat fajerman 30 ביולי 2016 ב 20:10 - Reply

    רחל יצא שהמלצנו אחת לשניה על ספרים שאהבנו והשאירו עלינו רושם, את נסעת עד ספרד בעקבות הספר שהמלצת עליו. אחד הדברים שאני מאד אוהבת הוא מציאות כאלה. פעם היה לי פנקס קטן שבו הייתי רושמת שמות ספרים שנתקלתי בהם תוך כדי קריאה ושהתעורר בי רצון לקרוא אותם. תודה על הברכות והאיחולים.

השאירו תגובה