פרידה

לסבתא שלי היה כיסאכיסא נדנדה גדול ונוחעליו ישבה וצפתה בטלויזיה. עליו ישבה וסרגה. עליו ישבה וסיפרה לי סיפורים. סיפורים נפלאים ונהדרים על ילדות במחוזות רחוקים, בתקופה אחרת. סבתא ידעה לספר. סיפורים מהחיים שנשמעו ממש כמו אגדות.
אהבתי לבקר את סבתא עוד כשגרה בקרית חיים, לא רחוק מהים, בבלוק ארוך ואפור עם דשא משותף ושכנים חביבים. אני עדיין יכולה לעלות בדימיוני את הבית שלה עם הטפטים על הקירות והריח האופייני. הנסיעה אליה מהקיבוץ בדרום הייתה באותם ימים מסע של ממש. הרכבים והכבישים אז לא היו כמו הרכבים והכבישים היום, גם הקיבוץ. לכן נדרש תכנון מדוקדק אשר כלל הזמנת רכב מסדרן הרכב זמן רב מראש. הייתה גם נקודה קבועה בדרך, בין נתניה לחדרה, בה עצרנו לחילוץ עצמות, פריקת מרץ וכמובן פיקניק טעים. הזכרון הבא הוא לראות אותה מחכה לנו בזרועות פתוחות ולב שמח. אני עדיין יכולה להרגיש את השמחה וההתרגשות שהתמלאו בי ככל שהתקרבנו לביתה.

בדרכים

ארגנטינה ינואר-פברואר 1991
בזמן שבארץ כולם ישבו עם מסכות בחדרים האטומים, הורי, אחיי ואני טיילנו בארגנטינה וצ'ילה. חודש, 6 נפשות, מכונית משפחתית אחת, לא חדשה במיוחד והרבה מקומות לגלות ולתור. זה היה השיעור הראשון שלי ב"איך לטייל עם המשפחה בחו"ל". אני חושבת שזה היה שיעור מאלף. כל התמונות הן מהטיול הזה.

בבית היא שמרה המון קופסאות, צנצנות ובקבוקים ריקים, חומר גלם לממלכה שלי. הם גירו והפעילו את דמיוני. ישבתי על השטיח בסלון ובראתי עולמות. השעות האלה היו קסומות בעיניי. רק אני וסבתא ממלאות את החלל, חולקות זמן משותף. נעות בין הסלון למרפסת הסגורה בה שכנה, בכבוד רב, מכונת התפירה עם כל החוטים, הכפתורים, הסרטים ורצועות הגומי. אהבתי לחטט בכל המגרות הקטנות, תמיד היו שם סרטים יפים וכמה כפתורים מיוחדים שנראו לי כמו אוצר. מאז אני אוהבת כפתורים.

בתוך כל זה, הכי אהבתי את אותם רגעים בהם היא ישבה על כיסא הנדנדה וסיפרה לי סיפורים. היא גדלה בארגנטינה, בחווה בכפר נידח, במשפחה מרובת ילדים. אני זוכרת סיפורים על התסכול שלה מכך שאביה שלח רק את הבנים ללמוד, אפילו שהם לא התעניינו בלימודים. היא, שרצתה בכל מאודה ללמוד, נשארה לעבוד בחווה, לרכב על סוסים, לעזור במלאכות הבית, להכין נדוניה לאחיותיה הגדולות. בעיניי, עיניים של ילדה, זה היה מרתק ונפלא, כמו סיפור הרפתקאות מהאגדות. בשבילה, לדעתי כאישה בוגרת, היו שם הרבה רגעי סבל, קושי, תסכול, כבלים של מסורת ובורות שהיא רצתה לחתוך, להתרומם ולעוף.

 

עגלה רתומה לשור

אני זוכרת גם את האופן בו סיפרה על סבא שלי, אותו לא זכיתי להכיר, באהבה ובהערצה. הוא היה איש משכיל שלימד אותה רבות. הוא הרווה את צמאונה להשכלה. אך, מצד שני, לא הרשה לה לעבוד והם חיו בעוני. שוב כבלים של תרבות ומסורת, שאני כאישה בתקופה הזאת לא מרגישה. בתחושה שלי יש לי חופש בחירה, האמנם? רוצה להאמין שכן, שהבחירות שלי נובעות מרצון חופשי.
היא סיפרה גם על ילדיה, במיוחד על אבי, שלאחר לידתו לא היה לה חלב להניק אותו. הם כבר גרו בעיר הגדולה, לא בחווה. איכר אחד הגיע יום-יום עם הפרה שלו, חלב אותה ליד הבית ונתן לה את החלב הטרי. אותה פרה יום-יום. סבתא היתה גאה בכך שבחרה פרה מצויינת עבור אבא. גאה בכך שנתנה לו חלב טרי של פרה אחת יחידה. אני, במרחק של שנים, הנקתי את ילדיי תקופות ארוכות. רק אז יכולתי להתחבר לכאב הרב שעמד מאחורי הסיפור על הפרה של אבא שלי. מתוך הכאב, התסכול והקושי, היא רקמה, ארגה, סיפורים מופלאים שמשכו אותי בחבלי קסם.
לביתי הצעירה אני עדיין מקריאה "סיפורים לפני השינה". היא קוראת גם לבד, אך זהו רגע קסום ואינטימי שלה ושלי בלבד. לאחרונה הקראתי לה את הספר הקלאסי, שמאד אהבתי בילדותי, "נסיכה קטנה". הגיבורה ברגעי קושי, כשהיא רעבה, עייפה וקר לה, מוקפת בניכור וזלזול, הגיבורה מצליחה להתעלות מעל המציאות העגומה בעזרת דימיון עשיר. משנה את נקודת המבט שלה. משנה את התפקיד שלה מקורבן מסכן לנסיכה חזקה.
לדברי אבי, סבתא גידלה את ילדיה בעוני רב, אבל תמיד נתנה להם את התחושה שהם כמו כולם, לא עניים, לא מסכנים, שווים.
 

בניה אופיינית לאזור

הסיפורים של סבתא מטושטשים ושבורים לרסיסים קטנים בזיכרוני. כשהייתי נערה חשבתי שכדאי להעלות על הכתב את הסיפורים שלה. הרגשתי שהם כל כך מרתקים וכל כך שונים מחיי כיום, שחבל שיאבדו. הייתי נערה והזמן נראה אינסופי … כך לא הוצאתי את הרעיון לפועל. לצערי, כי כל הסיפורים אבדו לבלי שוב.

אולי זו הסיבה לכך שאני, עכשיו, כותבת את הסיפורים שלי. כותבת שלא יאבדו. מתעדת כדי להשאיר זכרון. משאירה לילדיי זכרון כתוב מהטיולים שלנו, שידעו איפה היינו ומה עשינו.

 
*שמחת הכתיבה, יכולת ההנצחה, נקמת היד בת-התמותה. (ויסלבה שימבורסקה)
 
אני מאחלת לכולנו לראות את עצמנו כנסיכות חזקות ולא כקורבן. להעזר בדימיון ולהגשים חלומות כאן ועכשיו.


בכניסה לאחד מהפארקים הלאומים
תודה שהצטרפתם אלי למסע בנבכי הזכרון. אתם מוזמנים להצטרף אלי למסעות נוספים. פעולה קלה של הכנסת כתובת המייל שלכם לתיבה מתחת תבטיח לכם מייל ממני כל פעם שאפרסם גלויה חדשה.

תגובות פייסבוק

2017-04-25T20:44:40+00:00 יום ראשון, 3 יולי 2016|12 תגובות

12 תגובות

  1. זיוה רענן 30 ביולי 2016 ב 11:59 - Reply

    יפעת, רגעי הזיכרון שלך עם סבתא והקשרים שאת טווה עם בתך ברגעי הקסם המשופים לכן הם חוויה כל כך מבורכת. גם התובנות שלך כיצד אפשר להשתמש בדמיון ובסיפורים כדי להתחזק ולשנות נקודת מבט הן משהו שאפשר להישען עליו ברגעי קושי. הזדהיתי גם מאוד עם סבתא שלך ועם המאוויים והתסכולים שלה כפי שתארת דרך נקודת המבט שלך. אני לא שאלתי את סבא וסבתא שאלות אבל אני זוכרת רגעי קסם של בילוי בביתן הקיץ הקטן שלהם בקרית עמל בטבעון. שניהם היו רוקמים גובלן בשעות הפנאי שלהם ובביקורים שלי הייתי מצטרפת אליהם ורוקמת גם. החוויה הזאת שהיתה אז טבעית היא משהו שניתן לייצר כיום אבל לפעמים במאמץ ומתוך תודעה גבוהה. זה כבר קצת פחות טבעי ממה שהיה אז.

  2. רחל לבון 30 ביולי 2016 ב 13:12 - Reply

    יפעת – אני קוראת את דבריך השקיקה וגם בקנאה. אני לא זכיתי להכיר אף סבתא משום צד. הן מתו בצעירותן. לכן גם רסיסי הזכרונות שיש לך זה הרבה מאד. אין ספק שהראייה שלנו כילדים שונה בהרבה מראייתנו כבוגרים. הסבתא היחידה שאני הכרתי בילדותי היתה הסבתא של בת דודתי. למזלי כל אימת שביקרתי בביתם פינקה אותי כאילו הייתי ביתה. אהבתי את רגעי הקסם שאת מקריאה ספר לביתך . היום אני מקריאה לנכדי שיושב ברוב קשב להאזין. תודה לך על הזכרונות שהעלית.

  3. ifat fajerman 30 ביולי 2016 ב 20:26 - Reply

    זיוה בהחלט רגעי קסם. שמחה שגם לך יש זכרונות קסומים. אני חושבת שפעם חלק ניכר מהזמן עבר תוך כדי עשיית מלאכות יד בצוותא. היתה אחווה נשית, הידע עבר מאם לבת. ברור לי שגם היו קשיים רבים, אני רואה זאת בחברות המסורתיות שחיות בארץ ואני יודעת מהסיפורים של סבתא שלי שרצתה יותר. עם זאת יש בעיניי הרבה עוצמה ונחמה בחברותא הזאת.
    באמת מלאכות יד רבות נמצאות כיום במצב שהן עלולות להעלם, להיכחד וישנם אנשים בודדים שמנסים להציל ולשמר את הידע. זה מתקשר לקצב החיים היום.

  4. ifat fajerman 30 ביולי 2016 ב 20:40 - Reply

    רחל איזה מזל היה לך שמצאת סבתא נדיבה שמילאה מעט מהחסר שלך. כמה כיף לך ולנכדך על זמן הקריאה המשותף, אני כל כך אוהבת להקריא ספרים ואני מאמינה שבדרך הזאת אני מעבירה לילדיי את האהבה שלי לספרים. אכן שלושתם אוהבים לקרוא וזה מאד משמח אותי.
    היו לי רגעים בילדות שקנאתי בחברתי שלא היו לה סבים בארץ כי הרגשתי שהם קצת "מעיקים" עלי אבל לרוב אהבתם ודאגתם שימחו אותי.

  5. מלכה שמש 5 באוגוסט 2016 ב 11:27 - Reply

    כל כך נעים לקרוא ,פשוט מחכה להמשך

  6. ifat fajerman 5 באוגוסט 2016 ב 12:06 - Reply

    מלכה תודה! בדף הבית אפשר לראות את הפוסטים שפרסמתי, את מוזמנת להכנס ולקרוא.

  7. Amiram Tsabari 6 באוגוסט 2016 ב 12:30 - Reply

    מקסים ומרגש סבתי גרה מתחתינו אהבתי לישון אצלה ולהקשיב לסיפוריה שעות על גבי שעות

  8. ifat fajerman 6 באוגוסט 2016 ב 18:12 - Reply

    איזה כיף לך. לחיות בקרבה לסבים זו מתנה גדולה לכולם גם לסבים וגם לנכדים. אני לא זכיתי וגם ילדיי לא (מלבד שנתיים שגרנו ליד חמותי כשילדיי היו מאד צעירים).

  9. yanina zaslavsky 27 בפברואר 2017 ב 10:18 - Reply

    כל ילד צריך סבתא. אני לא זכיתי לגדול עם אף אחד מסבי.
    איזה יופי של פוסט יפעת. הזכרונות,המסע המדפחתי, הרגעים עם בתך. עולם שלם של חוויות. עושר לא בהכרח נמדד בכסף – אין ספק שסבתך העשירה את חייהם של ילדיה וממשיכה ומעשירה את לייהם דל נכדיה וניניה אפילו אחרי מותה. זכיתם.

  10. ifat fajerman 2 במרץ 2017 ב 20:53 - Reply

    ינינה תודה, התגובה שלך מחממת את ליבי. אכן סבתי העשירה את חיי וגם ילדי הבוגרים עדיין זוכרים אותה (הצעירה לא זכתה להכיר אותה כי היא נפטרה כשהייתי בהריון עם הצעירה). גם אני חושבת שקשר קרוב לסבתא או סבא מעשיר וממלא והוא זכות גדולה, חיבור לשורשים, המשכיות, שמחה ואהבה. קשר כזה נותן בסיס רחב, יציב ועמוק להמשך החיים.

  11. יוחאי 16 בפברואר 2018 ב 12:30 - Reply

    מקסים:) אני אוהב תמונות נוסטלגיות שכאלו, התמונה עם הרכב יפה ונוגעת
    מזדהה מאוד עם הרצון לכתוב, שלא ישכח. סבתא שלך כמו הרבה נשים בתקופה הזו, אדירות בעיני וזה כל כך מצער שהן לא יכלו להגשים את עצמן כפי שרצו.

    • יפעת 16 בפברואר 2018 ב 13:14 - Reply

      תודה יוחאי, הנושא הזה של אפשרויות הבחירה שהיו לנשים אז וגם אלו שיש היום הוא נושא חשוב ומרתק.

השאירו תגובה