Mont Blanc – מסלולי הליכה באזור מון-בלאן (3)

השנה החורף באלפים היה שחון. אנחנו אוהבים שלג אבל השנה זה התאים לנו. קנינו כרטיסי טיסה לג'נבה במטרה לטייל באלפים הצרפתיים, באזור מון-בלאן. מאילוצי עבודה ולימודים הנסיעה תוכננה לשבוע הראשון של יוני. תחילת יוני היא תקופה בעייתית באלפים. רוב הרכבלים בפגרת אביב בין עונת הסקי לעונת הקיץ, חלק מהמסלולים סגורים עקב שלג, יש סכנת מפולות, בקיצור לא אידיאלי. חורף שחון הבטיח מסלולים פתוחים וסכנת מפולות פחותה.

קבוצת מטפסים ליד התחנה העליונה של הרכבל
סוף אפריל, עונת הסקי הסתיימה והשלג התחיל לרדת. אביב כזה הם לא חוו כבר שנים. ימים רצופים של שלג שהצטבר ונערם. עקבנו בהשתאות, בדאגה, בעניין, אחר הצטברות השלג, אחר התחזיות. החזקנו אצבעות שייפסק בתחילת מאי כדי שמסלולי ההליכה בגבהים אליהם רצינו להגיע יהיו פתוחים. רצינו להגיע לגובה בו נגמרים העצים והנוף נפתח, בערך 2000 מ'. השלג אכן הסתיים אבל התחזיות צפו לנו גשמים וסערות. בן-זוגי, שאחראי על המעקב אחר התחזיות, גילה חוסר התאמה בין מספר אתרי מז"א ומכך הסיק שלחזאים באזור האלפים יש עבודה קשה ומאתגרת. לשמחתי מזג האוויר התחשב בתוכניות שלנו ולא הפריע.

על גדות האגם הכחול

סבא ונכד

לטיול הזה יצאנו בן זוגי ואני עם המתבגר שלנו (בן 16) ואבא שלי (צעיר ברוחו). ההרכב המשפחתי הזה היה מצוין. במהלך הטיולים כל אחד מצא לעצמו עם מי ללכת. בשעות הפנאי גם נוצרו הזדמנויות למפגשים ושיחות שבמהלך היומיום הלחוץ הן נדירות. הסבא והנכד מאד נהנו זה מחברתו של זה ואני מלאת שמחה מהקשר שלהם. ידענו להתגבר, להכיל ולכבד גם רגעים בהם אחד מאיתנו 'איבד את הסבלנות' והיה זקוק לזמן לבד. בכל קבוצה והרכב חשוב לאפשר התאווררות מהביחד. חשוב להיות קשובים לצרכים ולרצונות של כולם. חשוב שכל אחד מבני הקבוצה יבוא לידי ביטוי. אנחנו הצלחנו והיתה בינינו אווירה נעימה, טובה ומהנה.

זריחה על פסגת מון-בלאן

את הזריחה על פסגת מון-בלאן ראינו כל בוקר מחלון החדר שלנו במלון

התמקמנו במלון ליד שאמוני בעיירה Les Houches. כל בוקר התחיל בהצטיידות בסופר המקומי ויציאה למסלול הליכה. בפוסטים קודמים סיפרתי על יום הטיול הראשון שבו הלכנו ל-Glacier de Bionnassay ועל יום הטיול האחרון שבו הלכנו ב- Aiguilles Rouges Natural Reserve (תלחצו על הקישור ותגיעו לסיפור). בימי הטיול השני והשלישי נעזרנו ברכבל ורכבת שעובדים כל השנה. הם היו היחידים שפעלו בזמן השהות שלנו בעמק שאמוני (אם רוצים לעלות על שניהם באותו יום כדאי לקנות את כרטיס המולטי-פס MultiPass). על יום הטיול השני כתבתי בפוסט Mer de Glace. ביום השלישי, שבו השמים היו הכי כחולים ונקיים מעננים, עלינו לגובה 3,777 מ' עם הרכבל המפורסם של העמק Aiguille du Midi. בתחנה העליונה ניצלנו רגע שבו לא היה תור ארוך למעלית ועלינו בעזרתה למרפסת שנמצאת בשיא הגובה 3,842 מ'. האטרקציה שם היא קובית זכוכית שקופה שנקראת Step into the Void  (לא נכנסנו לקובית הזכוכית בגלל התור הארוך).

step into the void

תצפית מהמרפסת הכי גבוהה

מבט למטה מהמרפסת הכי גבוהה, אפשר לראות אנשים על המרפסת שבגובה תחנת הרכבל.

המראות מהמרפסות השונות שפזורות באתר הרכבל עוצרות נשימה. עקבתי אחרי מטפסי הרים שנראו מקצועיים. מאד התרשמתי מהביצועים שלהם ומהציוד הרב. הם תפשו את תשומת לבי בעיקר בזכות הצבעוניות שהוסיפו לנוף הדרמטי. נקודות עליזות של צבע בוהק. בילינו באזור התחנה העליונה כשעתיים והיינו יכולים יותר. אין מילים לתאר את עוצמת הטבע שמקיפה ונשקפת מכל נקודה ונקודה. שווה כל יורו.

נוף מהרכבל

עוד נוף ממרפסת הרכבל

מטפסי הרים

אימון של מטפסי הרים

חזרנו לתחנה האמצעית וישבנו לשתות משהו חם בבית קפה בלב הנוף המדהים (פעם ראשונה שממש לא נהננו מקפה/שוקו חם. לא מומלץ!). משם יצאנו לטיול קצר וחביב לאגם Lac Bleu. הליכה קלילה, למרות שחצינו כמה משטחי שלג, מומלץ! האגם מקסים.

הליכה בשלג בדרך לאגם הכחול

האגם הכחול

עוד ציפור שחורה

לאחר פיקניק טעים שאכלנו ליד האגם, החלטנו להמשיך ולחקור את הסביבה. שוטטנו ללא מטרה מוגדרת או שביל ברור. מצאנו כמה פינות חמד עם נופים יפים ואתרי פיקניק מאולתרים. כנראה מחנה לילה של מטפסי הרים. נהננו מהשיטוט הנינוח, מחדוות הגילוי, מהדילוג מעלה ומטה בין ה'גבעות' שבאזור תחנת הרכבל ומהשקט והנחת שמשרה הטבע.

נוף בדרך

שלג בדרך

כשהרגשנו שמיצינו חזרנו לרכבל וירדנו חזרה לשאמוני.

נוף עוצר נשימה ברקע תחנת הרכבל האמצעית

מדרגות בדרך

ביום הזה חרגנו ממנהגנו ולא יצאנו למסלול הליכה ארוך. נעזרנו באטרקציה הכי תיירותית בעמק כדי להגיע לגבהים לא רגילים ונהנינו מנופים עוצרי נשימה, אולי נכון יותר לומר מרחיבי נשימה ומרניני נשמה. היה יום מקסים וקסום.

החוויה של בן זוגי היתה שונה מהחוויה שלי. אני מצרפת את הסיפור שלו.


עליה ראשונה

השביל מתחיל רחב ומתון כאילו מזמין אותך להיכנס, נכנס ליער ומתפתל בין העצים. לאט ובלי משים זווית השיפוע עולה והטיפוס נעשה קשה יותר ותובעני ויותר.
בעליה לא מדברים, בעליה נושמים. 12 פעמים בדקה, הלב פועם 120 פעמיים בדקה, הרגלים צועדות כ 50 צעדים בדקה.
כל הגוף עובד, הרגלים דוחפות קדימה והידיים מושכות כנגד מקלות ההליכה. המבט בדרך כלל מופנה למטה לקרקע לחפש היכן להניח את הרגל בצעד הבא והיכן לנעוץ את המקל.
מדי פעם עוצרים, מנגבים את הזיעה שותים מים מביטים מטה לאחור ולמעלה וממשיכים.
שניות הופכות לדקות ודקות לשעות.
לפתע יוצאים מהיער, הנוף נפתח ואתו הלב. רק אז מבינים כמה כבר עלינו, כמה קטן העמק למטה ממנו התחלנו ללכת. ומצד שני, כמה יש עדיין לעלות …
ככול שעולים השביל נעשה קשה יותר, הרבה שלג מונח עדיין על הקרקע והמעבר במורדות המושלגים דורש זהירות ותשומת לב. לבסוף, אני הולך על קו רכס מחודד בדרכי אל המצוק הגדול ממנו נופלים מים במפל מרשים.
זהו, הגעתי ליעד. מצוקי ענק ומהם תלוי קרחון מרשים בצבעים לבן, כחול ואפור.
השביל נגמר. מפה ממשיכים רק המקצוענים ואני לא אחד מהם. בהרים חשוב להבין את המגבלות. עד לאן להמשיך ובעיקר, איפה להפסיק לטפס. נדמה כאילו ההר מבין זאת גם הוא ואומר

"זהו חביבי, בשבילך השביל מסתיים כאן. מפה ממשיכים האמיצים באמת".

אני יושב על פיסת דשא ונותן לטבע לחדור את כל החושים. שריקת הרוח על פני המצוקים, קריאת המרמיטות, רעש המים הנופלים מגובה עצום ונשברים אל הסלע, תזוזת הקרחון הענק היוצרת דרדור אבנים וקולות משונים של סידוק וביקוע.

ברגעים האלו הכל מתבהר ומתחבר, הכל חד וברור. תחושת הסיפוק על הטיפוס הקשה שנגמר וההגעה ליעד, עמידת הגוף באתגר, הכאב המתוק של שרירים שעבדו במשך שעות, זרימת הדם המהירה, תפאורת הטבע המושלמת. הלב והראש מתמלאים תחושת תודה והודיה לכל אלו.
אחרי כמה דקות ארוכות, מביט אל הברכיים, "עכשיו תורכם לעבוד קשה". בלי בושות, אני מבקש מהם, תעמדו במשימה בכבוד.
מחייך חיוך ענק ומתחיל בדרך הארוכה מטה ….

ציור קיר בשאמוני - מטפסי הרים

חלק מציור קיר בשאמוני שמוקדש ל-20 דמויות בולטות בהיסטוריה של המון-בלאן

עליה שניה 

תור ארוך, בסופו מגיעים אל אשנב זכוכית ומגש ברזל בתחתיתו. שיחה טכנית קצרה עם הקופאית דרך אינטרקום. קולה המתכתי שואל כמה שאלות ונוקב במחיר. כסף, הרבה כסף, מחליף ידיים דרך המגש המסתובב ובמקומו מגיע כרטיס לבן וקטן.
עוד כמה דקות בתור ואנחנו בקרונית של הרכבל. 60 איש דחוסים יחד. יוצאים לדרך!
הנוף חולף במהירות מתחת, היער כאילו עף לאחור ולאחר כשתי דקות אנו כבר מעל קו העצים. עוד כמה דקות חולפות ואנו מטפסים בזווית חדה לאורכו של צוק אנכי לחלוטין, עשר דקות נוספות ואנחנו בגובה 3,800 מטר ! – 2,700 מטר גבוהים יותר מהעמק למטה. אפילו למטפס מקצועי טיפוס כזה לוקח יומיים.
יוצאים מהקרונית, הנוף משגע. שמיים כחולים וראות כמו שרק בגבהים כאלו אפשר לקבל. מוקפים מכל עבר בפסגות מושלגות, צוקים ומדרונות תלולים, אוויר צלול, קר ודליל עוטף אותנו.
אני יושב על ספסל, לא כל כך מתחבר… מסביב עשרות אנשים. כולם עסוקים בצילום, בעיקר סלפי.

זוג יפנים צעירים עסוקים כבר דקות ארוכות בצילום. עשרות תמונות מהטלפון, המצלמה והטבלט. עסוקים בתיעוד כך שרוב הזמן הם רואים את הנוף דרך מסכי הצילום. לבושים במיטב אופנת הטיפוס העכשווית, ברור לי שהם לא מחוברים להרים, למקום לסביבה בה הם נמצאים.
ריח של קפה וטוסטים באוויר, כל כך לא מתאים לקדושת המקום.
אני לא מצלם. מרגיש לי לא נכון. אפילו טיפת זעה אחת שלי לא נספגה על ההר. לא הרווחתי את הזכות לצלם פה ולא קניתי את הכבוד המגיע למקום הזה בטיפוס ממושך של ימים, טיפוס טכני קשה ומסוכן. קניתי רק כרטיס לרכבל ב 60 אירו.
נזכר איך פעם צחקתי על צלם אחד, לבוש בחליפת ספארי מושלמת ומצלם חיות…. בגן החיות. זה בדיוק אותו הדבר, לא?

הכל מרגיש דו ממדי ושטוח. שטוח כמו כרטיס הכניסה לרכבל שקניתי, כמו חלון הקרונית, מסך הטלפון החדשני או הטבלט. בעצם שטוח כמו מסך הטלוויזיה בבית בו יכולתי לצפות בנוף הזה באיכות נהדרת בתוכנית טבע מרהיבה של ה BBC.

אני לא מצליח להתרגש באמת מהנופים המדהימים. הם פשוט לא מצליחים לחדור אלי פנימה.

מחליטים לרדת. שוב 60 איש בקרונית. קצת מפחיד, קצת צפוף וקצת כואב באוזניים.
עשר דקות אחר-כך ואנחנו שוב בעמק. חם למטה, חם מאד. בדרך החוצה, דרך חנות המזכרות כמובן, אני נתקל שוב בזוג היפני. הם מודדים בהתלהבות טי-שירט. הוא בחולצה שחורה בכיתוב לבן והיא בחולצה לבנה עם כיתוב שחור.
על החולצה מקדימה מודפסת צללית ההר ומאחור באותיות קידוש לבנה כתוב :

I CLIMBED THE MONT-BLANC 


אני מקווה שנהנתם מסיפור החוויה בשני קולות, סיפור משתי נקודות מבט שונות.

בפוסט Mer de Glace סיפרתי על המסלול שטיילנו בו ביום השני. בפוסטים הקודמים סיפרתי על יום הטיול הראשון ועל יום הטיול האחרון. המלון שהתארחנו בו מאד מומלץ (ליחצו על הקישור להזמנת חדר במלון) כדי שתשארו מעודכנים אני מזמינה אתכם להצטרף לרשימת התפוצה שלי. אשלח לכם גלויה למייל ובה איידע אתכם על כל פוסט חדש שאפרסם (רק זה לא יותר). תודה שהתלוותם אלי, זה משמח אותי מאד.

תגובות פייסבוק

2017-10-06T17:23:56+00:00 יום חמישי, 22 יוני 2017|2 תגובות

2 תגובות

  1. Lian 22 ביוני 2017 ב 15:24 - Reply

    יפעת יקרה, כתבתם יפה, שניכם. פוסט מיוחד במינו והתמונות… מעוררות משהו. חולמת גם לטייל שם יום אחד.
    עכשיו רק נותר שגם הבן והסב יספרו על החוויה מהזווית שלהם זה יהיה מעניין.

  2. יפעת פיירמן 22 ביוני 2017 ב 17:16 - Reply

    ליען תודה. רעיון מעניין. הבן בגיל שבו לא כל כך משתפים אבל הסבא, אבא שלי, כותב מאד יפה, אולי הוא ירצה. באמת רעיון מעניין.

השאירו תגובה