גדלתי בקיבוץ במישור החוף. קיבוץ מוקף פרדסים ושדות. מעבר להם השתרעו ה"חולות". חולות בהירים ורכים מנוקדים בעיקר בעצי שקמה, קצת אקליפטוסים, אשלים וכל מיני שיחים שהצליחו לתפוס אחיזה. השיח האהוב עלי מאז ועד היום הוא רותם, בגלל הפריחה הלבנה העדינה שמפיצה ריח משכר. היו גם עצי פרי בודדים, שרידים של בוסתנים שנזנחו. החולות שינו צבעם לפי עונות השנה. בחורף מרבד של עשב טרי ורענן כיסה וצבע בירוק. פרחים שונים הוסיפו נקודות של צבע צהוב, אדום ולבן. בתקופות גשומות ביצה גדולה נוצרה בשולי השדות, על גבול החולות. הביצה הוסיפה צבע ועניין, הוסיפה אפשרויות למשחק, הדמיון השתולל ולרגע הרגשנו מוצפים בשפע של מים. בקיץ הכל התייבש והצהיב, חולות חשופים. הצל של העצים הפך לנדיר ומוערך.    

הירוק החורפי מצהיב לקראת הקיץ


שם התחילה האהבה שלי לטיולים. בימי שבת, יצאנו אבא שלי, אחי ואני לטיול בחולות. היו לנו נקודות ציון קבועות ביניהן טיילנו. עצים שהמצאנו להם שמות: עץ הנדנדה, עץ אשל גדול עם ענף עבה שהתעקל כך שיצר מקום מזמין לשבת ולהתנדנד, עץ ששת הגזעים, עץ שקמה מבוגר שיצר מעגל ממנו יצאו ששה גזעים עבים ואולי היו אלה ששה עצים שהסתדרו כך במעין מעגל. אולי, אינני יודעת. החולות מכסים ומגלים, דברים משתנים. היו עוד כמה עצים, שלצערי כבר אינני זוכרת את שמם. הזכרונות מתכסים ומתגלים, דברים משתנים. 

אני מתבוננת בעצים

בדרך חיכו לנו מכשולים שונים. אחד מהם, ערוץ רדוד של מי ביוב אותו היינו צריכים לחצות בלי להרטב. לפעמים מצאנו גשר מאולתר מגזע שהונח בין שתי גדות הערוץ. לפעמים, לאחר חיפוש עקר, נאלצנו להכין את הגשר בעצמנו. אתגר מרתק ומהנה. בחורף הערוץ התמלא במי גשמים התרחב והתעמק. הלכנו לאורכו וחיפשנו מקום צר שבו קל יותר לחצות.

בחורף החולות מתכסים בירוק
על החול הרך מצאנו עקבות של חיות שונות. התרגשנו מעקבות של צבאים. עקבנו בעניין אחרי עקבות של כל מיני מכרסמים וזוחלים עד פתח המחילה שלהם (לא תמיד הצלחנו). שיחקנו עם מקלות שאספנו. עשינו סימני דרך. ציירנו על החול. טיפסנו על פסגות הדיונה משם הציץ אלינו, כחול וקורץ, הים. קצת רחוק ולכן לא נגיש באופן יומיומי. ירדנו למטה בדילוגים, בגלגולים, לפעמים במתינות תוך כדי שיחה או סיפור, מדמיינים ומשתעשעים. היו אלה רגעים קסומים שנצרבו בי לעד. רגעים אינטימים, של קרבה וסוד ששייך רק לשלושתנו.

 

חוף הים במזג אוויר סוער

בעונה המתאימה קטפנו כמה תפוזים צידה לדרך. לאבא שלי היה אולר בו הוא השתמש לקילוף התפוזים. אולר יפה שנשמר תמיד נקי וחד. אני זוכרת כמה זה הקסים אותי. התנועות המדויקות, קודם עיגול למעלה, אח"כ ארבעה חיתוכים לאורך ואז ארבעה רבעי קליפה שלמים, כתומים ושווים בגודלם. אכלנו את פלחי התפוז העסיסיים, המיץ נזל על האצבעות והפך אותן לדביקות. רגעים קטנים של אושר טהור.

ברכות מים מתוקים באזור המחצבה מוקפות שיטה פורחת
 
החולות השתנו, גם הפרדסים והשדות. עדיין, יש בהם קסם רב והם מושכים אותי לחזור לטייל, לגלות אותם שוב ושוב. כיום מצטרפים אלי גם בן זוגי והילדים שלנו.
פריחת פרגים מקשטת את החולות
 

עולה בי ומגיח זכרון ילדות נוסף, פרח לשבת או פרח השבוע.

בתקופת בית הספר היסודי נהגנו לארגן קבלת שבת בבית הילדים. אני לא זוכרת הרבה מאותן קבלות שבת, בוודאי שרנו כמה שירים, הקשבנו לסיפור, שיחקנו משחק וכדומה. אני הייתי אחראית על פינת "פרח השבוע". בכל קבלת שבת הצגתי פרח וסיפרתי עליו כמה פרטי טריוויה מעניינים יותר או פחות. מה שזכור לי בעיקר מאותה מטלה היה הצורך לבצע אותה עם אישה "זקנה" (אני מניחה שהיא לא היתה יותר זקנה מגילי כיום) שהפחידה אותי מאד. בינינו, הילדים, כינינו אותה "מכשפה" וחשנו שגם המבוגרים חוששים ממנה. כיום אני יודעת שהכינוי מכשפה שימש בתקופות מסוימות כדי לפגוע בנשים חכמות, עצמאיות, עם יכולות שהחברה לא הבינה ולא הצליחה להסביר. לחלקן היה חיבור לטבע ולצמחים. היא זכורה לי כאישה קפדנית עם ידע רחב, אישה שדרשה ממני להתבונן, לחפש, לחשוב, לא לוותר. אולי היא באמת היתה מכשפה. היא היוותה עבורי אתגר. מצד אחד פחדתי ומצד שני נהנתי לחפש איתה את "פרח השבוע" וללמוד עליו ממנה. נהנתי מהאתגר.

חרציות מבשרות שהאביב כבר כאו

בתקופת בית הספר נחשבתי תלמידה טובה. אני מניחה שהיום היו קוראים לי חנונית. אני לא זוכרת אם היה כינוי מקביל לחנונית בתקופה ההיא. אני בטוחה ש"יורמית" לא הייתי. כן הייתי "תולעת ספרים", זללתי ספרים מכל המינים והסוגים, בכל מקום ובכל זמן. עם זאת, את שיעורי הספרות לא אהבתי. לא התחברתי לכל הניתוחים של הדמויות, המטפורות, המסרים הנסתרים וגם אלו הגלויים. ספר שהייתי חייבת לקרוא, לא אהבתי.
 
כיום, עם הגיל וניסיון החיים שצברתי, אני מרגישה שיש לי יותר כלים להתחבר ולהבין יצירות ספרותיות. עדיין, אני לא מנסה לנתח ורק חשה חיבורים, תובנות והנאה במעמקי בטני ונפשי. אני אוהבת לקרוא שירה, בעיקר של משוררות. מדי פעם אני משתפת בבלוג שיר שקראתי ונגע בי עמוק בנימי נפשי, התרונן בליבי וגרם לי הנאה ועונג. 
קוץ

² מאת אווה קילפי (מתוך הספר "הפרפר חוצה את הכביש" בתרגום רמי סער)

הַבֹּקֶר הֶחְלַטְתִּי לֹא לִכְתֹּב
וְלִנְטֹעַ וֶרֶד.
זֶה מַה שֶׁנָּחוּץ אִם כֵּן לָאָדָם כְּדֵי לִהְיוֹת מְאֻשּׁר:
עֲבוֹדָה שֶׁאֶפְשָׁר לִזְנֹחַ,
שָׁרָב כְּדֵי לָחוּשׁ שֶׁהַהַזְנָחָה מֻצְדֶּקֶת
ויַלְדוּת
שֶׁמִּמֶּנָּה אֶפְשָׁר יִהְיֶה לִקְטֹף וֶרֶדיוּנִי

בְּתוֹר מִשְׁעָן לַזִּקְנָה.

חרצית, פרח שמזכיר לי ילדות
* תודה לתמרי, בעלת הבלוג הנפלא תמרי אנד מי, שבאחד הדיונים בקבוצת ההשראה שלה נבט הזרע של הפוסט הזה. 
אתם מוזמנים לקרוא עוד פוסטים בהם אני מספרת זכרונות מילדותי בקיבוץ: חדוות הכתיבה או מחשבה יוצרת מציאות וגם ארבע אחר הצהריים – סיפורי קיבוץ. עוד פוסט שעשוי לעניין אתכם הוא החופש שלי.
אני שמחה שאתם מתלווים אלי ואני מזמינה אתכם להצטרף לרשימת התפוצה שלי.

Facebook Comments

תגובות פייסבוק