אני יושבת בבית. נופש? לא בדיוק. כמוני יושבים בבית תושבי מדינות שונות בעולם. אנחנו מבודדים בבתים אבל מאוחדים בתחושות. יש בי תחושות של דאגה, חשש ואי וודאות, ביחד איתם יש גם תחושות שדוחקות בי להנות ממה שהזמן הזה מזמן לי ולהוקיר תודה על היש. אני מנצלת את הזמן לנקות ולסדר, להיפטר מדברים לא נחוצים שצברתי, כמו ניקוי אביב או נקיון פסח. ניקוי פיזי שמלווה גם בניקיון פנימי. להבחין בין טפל לעיקר, בין נחוץ למיותר, בין מה שחשוב לי למה שכבר לא. אני מסדרת תמונות, זכרונות. הצורך בריחוק פיזי דווקא מקרב. אני מתעניינת לעיתים תכופות יותר בשלומם של יקיריי. קבוצות הוואטסאפ פעילות יותר. יש תחושה של התגייסות קהילתית וגם משפחתית לשתף ולהפיץ טוב. התגייסות… קהילה… המחשבות שלי נודדות לתקופת ילדותי. עולים זכרונות וגם קצת געגועים לתקופה של תמימות ופשטות, תקופה בה היה חיבור פיזי בין אנשים.

מה נזכור מהתקופה הזאת? האם נשמור תובנות? נשנה משהו בחיינו? בדרך ההתנהלות שלנו? עדיין מוקדם לדעת. בינתיים צללתי לזכרונות מתקופה אחרת, זכרונות ילדות. התרפקתי על בילויים משפחתיים שכרגע כל כך חסרים לי. כל בני משפחתי מפוזרים, כל אחד בביתו הרחוק.

בתקופת ילדותי

בקיבוץ בו גדלתי היה נהוג שבעונת הקיץ כל משפחה יוצאת לארבעה ימי נופש. בלוח המודעות שבחדר האוכל נתלתה טבלה. המשפחות בחרו את ארבעת הימים בהם רצו לנסוע ומילאו את שמם בטבלה. כל זאת בעיקר כדי לשריין רכב וגם כדי להתארגן במקומות העבודה.

בקיבוץ היה מספר מצומצם של כלי רכב ששירתו את הצרכים של כל החברים. אם, לדוגמא, רצינו לנסוע לבקר את סבתא שלי, הוריי היו צריכים לתכנן את הנסיעה חודשים מראש, להזמין רכב ליום השבת בו תכננו לנסוע ולקוות לטוב. לא היה מקום לספונטניות. אני מניחה שגם בעיר לא לכל משפחה היה אז כלי רכב. במצב כזה הנסיעה היתה מסובכת כפליים. היו צריכים לנסוע בשישי ולחזור במוצאי שבת בגלל התלות בתחבורה ציבורית. הכל היה אז פחות נגיש, גם מבחינת תחבורה וגם מבחינת אמצעי התקשורת, ואולי צנוע יותר ובעל ערך גבוה יותר בגלל המאמץ שהושקע.

למיטב זכרוני, גם אנחנו נהגנו לנסוע ליותר מיום אחד, כי זו היתה נסיעה ארוכה. באמצע הדרך קרוב לחדרה, נהגנו לעצור במקום קבוע כדי למתוח איברים, להתרוצץ קצת ולערוך פיקניק. היום, עם המכוניות החדישות והכבישים המהירים, הנסיעה הזאת לוקחת בערך שעתיים. אני זוכרת שלא כל כך אהבתי נסיעות ארוכות ותמיד ציפיתי להפסקה הזאת שהפכה לחלק מההוויי המשפחתי. אהבתי את ההפסקה לא רק בזכות הפיקניק הטעים שבודאי כלל כריכים, עוגיות טעימות שאמא שלי אפתה ופירות הדר שאבא שלי קטף בפרדס. אהבתי כי היתה בו חוויה משפחתית שונה, איזושהי לכידות משפחתית שנעדרה מהיומיום הקיבוצי. ואולי זאת רק פנטזיה שנשארה לי, קרעי זכרונות שאני מאחה לפיסה אחת קוהרנטית.

נופש על גלגלים

נופש על גלגלים

הסיפור שלי חוזר לארבעת ימי הנופש שנקראו "נופש על גלגלים", מה עשינו בנופש הזה? נסענו לאתר קמפינג, לפעמים בכנרת ולעיתים תכופות יותר בים התיכון. האתר האהוב עלינו היה "כפר הנופש אכזיב". בדרך כלל נסענו עם עוד משפחה שההורים היו חברים של הוריי והיו להם ילדים בגילאים קרובים לגילאים שלי ושל אחיי. כל כך אהבתי את הימים האלה וחיכיתי להם כל השנה.

אני עדיין זוכרת את הקיץ שבין כיתה ד' לכיתה ה'. קיץ בו יצאתי פעם ראשונה למחנה של התנועה, מחנה האדם הקדמון בכרמל. השתוקקתי להשתתף בו. באותו קיץ, עד שהורי בחרו את הימים של הנופש, נשארו פנויים רק הימים שחפפו למחנה ואולי הם בחרו לפני שידעו מתי המחנה ורק אז הסתבר שיש חפיפה, אינני יודעת. בכל אופן, נאלצתי לבחור בין שני אירועים ששנה שלמה חיכיתי להם. איזה מפח נפש. בסוף הייתי יומיים בנופש ויומיים במחנה, מרוב שניסיתי לרקוד בשתי החתונות יצא שבעצם הייתי לא פה ולא שם. 'תפסת מרובה לא תפסת' ועוד כמה פתגמים חכמים שלא עוזרים לרפא כאב לב של ילדה צעירה.

אכזיב

התארגנות

לקיבוץ היה מחסן ייעודי ששימש לאיפסון ציוד הקמפינג בו השתמשו המשפחות שיצאו לנופש. היו בו אוהלים משפחתיים גדולים. אוהלים כאלה של פעם, גבוהים ומרווחים עשויים מבד עבה. ואולי הם היו גבוהים ומרווחים רק כי אני הייתי נמוכה יותר? כמובן שהיו גם מזרנים ולקחנו איתנו מצעים ושמיכות.

נופש בסיני בשנות השבעים של המאה הקודמת

מהמחסן לקחנו ציוד בישול שכלל כלב גז ובלון גז. מעניין למה קראו 'כלב' לכירת הגז, אולי בגלל שזה היה מתקן עם ארבע רגליים? (בן זוגי טוען שהשם ניתן לו בגלל שהשמיע רעש כמו נביחת כלב). היו כלי בישול וכלי אוכל, כסאות, שולחנות שהורכבו מפלטת עץ ורגלי חמור (פתאום שמתי לב שבעלי חיים כיכבו בשמות הציוד). לקחנו איתנו מצרכי מזון שונים מהאקונומיה, מושג שמוכר לדעתי רק למי שגר בקיבוץ. האקונומיה היתה הענף שאחראי על ניהול המזון בקיבוץ. אני זוכרת שימוש במילים כמו: פרודוקטים וקונסרבים, בטח היו עוד מושגים שפרחו מזכרוני. העמסנו את הציוד, זאת אומרת ההורים העמיסו אני לא זוכרת שאנחנו הילדים עזרנו, ונסענו.

כפר נופש אכזיב

חוף אכזיב בשנות ה 80 של המאה הקודמת

את הנופש באכזיב אני זוכרת טוב יותר משאר המקומות. מתחם האוהלים היה בחורשת אקליפטוסים. במכולת הקטנה קנינו כל בוקר מצרכים טריים כמו לחמניות. עבור ילדת קיבוץ שרגילה ללחם אחיד פרוס זו היתה חוויה נדירה ויקרה. רוב שעות היום בילינו בים או בקמפינג בשלל עיסוקים שחבורת ילדים יודעת להמציא לעצמה. אני חושבת שגם ביליתי שעות בקריאת ספרים (את זה אפשר לראות בתמונות). אחה"צ נסענו לאכול גלידה בנהריה. גלידת פינגווין היתה המקום המועדף עלינו.

סיני

נופש בסיני
זכורה לי נסיעה אחת לסיני, רגע לפני שישראל החזירה אותו למצרים. המים הצלולים, השנירקול, דקלי הדום, שברי זכרונות שביחד עם התמונות מרכיבים את החוויה שלי. חוויה של אושר שנבע מתחושת החופש ותחושת המשפחה.

נופש בסיני
בודאי היו גם רגעי קושי, הרי לא היינו רגילים להיות כל המשפחה ביחד כל היום. כל אחד מאיתנו, האחים, בילה את רוב שעות היום בבית הילדים עם חבריו לקבוצה. לא ישנו בבית ההורים. לא אכלנו בבית ההורים. גם לא התרחצנו או החלפנו בגדים או כל פעילות יומיומית רגילה. הכל נעשה בבית הילדים. הלינה המשותפת ובכלל החינוך וגידול הילדים בקיבוץ הם לא נושא הפוסט שלי ולכן אניח להם בינתיים. רגעי הקושי, שבודאי היו חלק מהנופש, לא זכורים לי. אהבתי את הימים האלה, אהבתי להיות עם כל המשפחה ביחד. אהבתי את החופש. כל השנה חיכיתי להם, חיכיתי ל"נופש על גלגלים". אני מאמינה שזרע האהבה שלי לקמפינג ולטיולים משפחתיים נטמן אז עמוק בליבי. הזרע נבט, צמח וליבלב עם המשפחה שהקמתי.

אני רוצה לסיים באיחולי בריאות לכולנו. שנדע להנות מפסק הזמן הכפוי הזה ולמצוא את הטוב. אני מלאת תקווה שבתקופה הקרובה נחזור להפגש עם בני המשפחה ועם ידידים, נחזור לטייל, אם לא בחו"ל אז לפחות בארץ. יש בארץ שלנו מקומות נפלאים לגלות ולהכיר. כדי שתשארו מעודכנים ותוכלו להמשיך להתלוות לטיולים שלי במציאות וגם בזכרונות, אני מזמינה אתכם להצטרף לרשימת התפוצה שלי. אשלח לכם גלויה למייל ובה איידע אתכם על כל פוסט חדש שאפרסם (רק זה לא יותר). תודה שהתלוותם אלי, זה משמח אותי מאד.

המלצות להמשך קריאה

נוף ילדותי, בימי שבת, יצאנו אבא שלי, אחי ואני לטיול בחולות שחצצו בין הקיבוץ בו גדלתי לבין חוף הים. בפוסט הזה אני מספרת על הטיולים האלה ועל נופי הילדות שלי.

ארבע אחר הצהרים – סיפורי קיבוץ, על ילדות בקיבוץ, פרט בתוך קבוצה, פרטיות ועוד בעקבות קריאת ספר בשם הזה.

חדוות הכתיבה או מחשבה יוצרת מציאות, כתיבה ליוותה אותי לאורך חיי בתקופות שונות אבל רק בשנים האחרונות אפשרתי לעצמי להתבטא באופן פומבי. בפוסט אני מספרת על זרע שטמנה בי מורה אחת, זרע קטן ועדין של אמונה ביכולת הכתיבה שלי.

החופש שלי, מחשבות על חופש, חרות, דרור וגם חופשה, חופשיה וחופש הביטוי. פוסט של הגיגים וזכרונות. בתקווה שנשכיל לשמור על הזכויות היקרות האלה.

ים בחורף על החוף של ימי ילדותי ובעיקר נעורי בו ביליתי שעות רבות כל קיץ.

Facebook Comments

תגובות פייסבוק